<h1>שאילתות פרשת קדושים שאילתא ק'</h1>
<h2>דף ז:</h2>
ופירי דפרדיסא דארבעי שנין אסיר למיכל מינייהו עד דפריק לה דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים פירי דשאר אילני [ברכות ל"ה.] פליגו בה רבי חייא ורבי שמעון ברבי חד אמר פירי דפרדיסא הוא דצריך למיפרק דשאר אילני לא וחד אמר אפילו דשאר אילני נמי ומאי טעמיה דמאן דאמר אפילו דשאר אילני כיון דלענין ערלה עץ מאכל כתוב לעניין פדיון נמי לא שנא ומאן דאמר דפרדיסא לחוד מאי טעמיה פליגו בה תרי אמוראי במערבא חד אמר נאמר כאן תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם וחד אמר קדש הלולים דבר שאומרים עליו שירה [שם ערכין י"א. י"ב.] דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מניין שאין אומרין שירה אלא על היין שנא' ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשי' אנשים משמח דשתו ליה אלהים במה משמח הוי אומר בשירה מיכן שאין אומרים שירה אלא על היין ומאי היא שירה דבית המקדש אנסכים מאן דמחייב דשאר אילנות תאני נטע רבעי ומאן דפטר שאר אילנות תאני כרם רבעי ומאן דאית ליה פרדיסא שוה מאה זוזי פריק ליה בשוה פרוטה ושפיר דמי דקיימא לן כשמואל [קדושין י"א. ב"מ נ"ז. בכורות כ"ה. נ': מעילה י"ד: תמורה כ"ז: ערכין כ"ט.] דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחול ואף על גב דשמואל קאמר דאיעבד הני מילי בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפילו לכתחילה נמי מההוא [נתבאר בערכין כ"ט.] דאחרים ניכסיה בפומבדיתא. וכד מפריק ליה מיחייב לברוכי בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הכרם [פסחים ז':] דא"ר יהודה אמר שמואל על כל המצות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן ומיחייב למיקלייה לדמי פורקניה. ברם צריך לומר הילכתא מאי ת"ש [ברכות ל"ו.] דאמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין כמאן כרבי עקיבא ולימא הלכתא כרבי עקיבא אי אמר הלכתא כרבי עקיבא הוה אמינא אפילו בארץ קא משמע לן בחוצה לארץ אין בארץ לא אלמא כל המקיל בארץ הלכתא כמותו בחוצה לארץ ולימא הילכתא כרבי עקיבא בחוצה לארץ אי אמרת הכי הוה אמינא במעשר דצלף דרבנן דבהכי פליגי אבל ערלה דאורייתא לא קא משמע לן צלף של ערלה למימרא דבערלה נמי אמרי' כל המקיל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ולעניין פירי דשאר אילנות נמי הלכה כמאן דאמר לא בעי למיפרק.
ופירי דפרדיסא פריק להו בשתא רביעתא ואכיל להו כד הוי בהמ"ק קיים הוי פריק להו ומוסיף עלייהו חומש ומסיק להו ואכיל להו בירושלים כדתנן [מע"ש פ"ה מ"ה] נטע רבעי מוסיף עליו חומש ותנן [שם מ"ב ביצה ה'.] כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום לכל רוח והאידנא בחו"ל פריק להו וקלי ליה לדמיה והדר משתרי לי' למיכל בשתא חמישיתא וכמה שעור פורקני' אפי' פירי דשווי' מאה זוזי פריק להו בש"פ וש"ד דאמר שמואל שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל כגון המקדיש נכסים וכגון כרם רבעי דכתיב בי' קודש הלולים ואע"ג דכי אמר שמואל דיעבד אין לכתחילה לא ה"מ בזמן שבהמ"ק קיים אבל האידנא אפי' לכתחילה וכד פריק לי' מחייב לברוכי ברוך אקב"ו על פדיון הכרם דאר"י א"ש כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן והיכי פריק להו מייתי חמשה אשכולות מאותו הכרם ארבע מארבע פינותיו ואחד מאמצעיתו ומביא חטים או שעורים זה כנגד זה ומברך על פדיון הכרם ואומר תחול קדושתיה דהאי פרדסא על הלין חטי או שערי ושדי להו דפרדיסא כי היכי דמברך וכי קאמרינן דכרם רבעי מיחייב למיפרק אבל נטע רבעי לא מחייב למיפרק ה"מ בחו"ל אבל בא"י ל"ש כ"ר ול"ש נטע רבעי כולהי בעי למיפרקינהו. והאי מאן דהוה ליה סוגיא דפרדיסא ואחית ביה גופני חדתי כי ידע בהו אסיר למיכל מן פיריהו עד דפריק להו והוא דהוו [כלאים פ"ד מ"ו] שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב דמיקרי כרם באנפי נפשיה אבל לא הוי הכי לא מיקרי כרם למאן דמייתי לה מתבואת הכרם כיון דלא איקרי כרם לא צריך פדייה ולמאן דמייתי לה מהלולים אע"ג דלא מיקרי כרם כיון דדבר שאומרין עליו שירה הוא בעי פדייה וכל המיקל בארץ הלכתא כמותו בחוצה לארץ דאי איכא שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב בעי פדייה ואי לא לא אי נמי האי פרחא אילנא הוא ומיחייב בערלה דתניא [תוספתא כלאים פ"ב ברכות ל"ו.] צלף בית שמאי אומרי' כלאים בכרם אלמא כיון דקא מיתאכול בשתייה ירק הוא ובית הלל אומרים אינו כלאים בכרם אילן הוא אלו ואלו מודים שחייב בערלה מאי טעמא בית שמאי ספוקי מספקא להו ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא. ברם צריך (לומר) מימר אמור רבנן פירא דפרחא מיחייב בערלה בוטיתא וודאי פירא הוא שותא וודאי לאו פירא הוא ולא מיחייב בערלה אפילו למאן דמחייב ליה במעשר וברכה משום דירק הוא פרי האדמה פרי העץ לא מיקרי מיהו פירחא פירא הוא ומחייב בערלה אי לא פליגי בה רבי אליעזר ורבי עקיבא לעניין מעשר דתנן [מעשרות פ"ד מ"ו] רבי אליעזר אומר צלף מתעשר אביונות וקפריסין ורבי עקיבא אומ' אין מתעשר אלא אביונות הילכתא כמאן ת"ש [ברכות ל"ו.] דאמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ולימא הילכתא כרבי עקיבא אי אמר הלכה כרבי עקיבא הוה אמינא אפילו בארץ קא משמע לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ולימא הלכתא כרבי עקיבא בחוצה לארץ אי אמר הכי הוה אמינא הני מילי גבי מעשר צלף דמדרבנן הוא אבל ערלה דמדאורייתא אימא אפילו בחוצה לארץ נמי נגזור קא משמע לן ובחוצה לארץ שרו בארץ אסירן וכן הילכתא.
<h2>דף כב:</h2>
שאילתא דאסיר להון לדבית ישראל למיכל מכל אילן דמפקין פירי תלת שנין קדמאי דכתיב וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים לא שנא דנטע ליה מינטע ולא שנא דנפיק מנפשיה אסיר דתנן [ערלה פ"א מ"ב] אילן העולה מאליו חייב בערלה והא כתיב ונטעתם ההוא מיבעי לי לכדתניא לכם להביא את הנטוע לרבים רבי יהודה אומר לכם להוציא את הנטוע לרבים ורבנן סברי ונטעתם דיחיד משמע דרבים לא משמע כתב רחמנא לכם להביא את הנטוע לרבים מאי טעמא הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ור' יהודה סבר ונטעתם בין יחיד ובין רבים משמע לכם בין יחיד בין רבים משמע הוי ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ופירי דערלה דאסר רחמנא לא שנא באכילה ולא שנא בהנאה אסירי דתניא [פסחים כ"ב: קדושין נ"ו: ב"ק ק"א.] ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה מניין שלא יצבע ממנו ולא ידלוק ממנו ת"ל ערלתו ערלים לרבות את כלם וכי אסירי פירי אבל לולבי ואטרפי דאטרוגא דאיכא אינשי דאכלין שרן דתנן [ערלה פ"א מ"ז] העלים והלולבין והקנוקנות מותרין באכילה וודאי מידי דמנטר להו לפירי כגון קליפתא דשגרא ואמגוזי וקשייתא דזיתי אסיר למשגר ובשולינהו קליפתא דרומני דבעי למיבצע בהו וביני דפוס רומני אסירי דתנן [שם מ"ח ברכות ל"ו:] קליפי רמונים והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינים חייבין בערלה מאי טעמא פריו את הטפל לפריו ומאי ניהו שומר [פסחים נ"ב:] אמר רבה בר אבוה הני מתחלי דערלה אסירי הואיל ונעשו שומר לפירי אף על גב דבעידן גמר פירי לא צריכי לנטורי כיון דמעיקרא בעידנא דאפיק שומר לפירי הוו אסירי ואילו נטיעה דלא מידליא טפח מארעא חייבת בערלה לעולם [סוטה מ"ג:] דאמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב נטיעה דזוטרא מטפח חייבת בערלה כל שנותיה וכי היכי דנהגא ערלה בארץ הכי נהגא בחוצה לארץ הילכתא גמירי לה [קדושין ל"ט.] דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני אלא מאי וכי תבאו דכתיב גבי ערלה זמן ביאה מיהו בארץ ישראל בין ספיקה בין וודאי אסור בחוצה לארץ ספיקה מותר וודאה אסור.
